אבא אומר: "תמיד יש עוד אחד!" תוך כדי ערבוב בסיר המהביל. הוא מוזג לצלחות הלבנות את הנוזל הזך והריחני ובתוכו צפים שלושה קרעפל'ך. משפחה שלמה לבושה במיטב המחלצות מצפה להם בעיניים כלות. כיסוני הבשר הקטנטנים, שכבר בשמם מקופל כינוי חיבה יידישאי, לא מוערכים מספיק ונדחקו לקרן זווית קולינארי במטבח הישראלי. סבתא היתה מכינה אותם בעצמה, בשר קצוץ עם חלקי כבד צלוי ובצל מטוגן מתקתק. בידיים מיומנות היא הייתה ממלאת בדיוק את כמות הבשר הנכונה, כזו שתתן לכיסון הקטן את מלוא הנפח רגע לפני שהוא מתפ

בשבועיים האחרונים אני מוצאת את עצמי בשעות הערב במטבח. ערב ערב אני עושה ניסויים, ורוקחת מגוון מאפים וחטיפים לקטנה. כל סשן בישולי שכזה מניב כמות מרשימה של חטיפים שעוברים אחר כבוד אל המקפיא המפוצץ. ובכל זאת, למרות שאנחנו כבר מצויידים היטב לחודשים הקרובים אני שבה כל ערב אל המטבח קוצצת ומאדה, מועכת ומתבלת "חטיפים" חדשים. למה? מי צריך את זה? בישול הוא עיסוק שרובינו מבצעים ברמה יומיומית ואנחנו עלולים לטעות ולחשוב שמדובר בפעולה מונוטונית או טכנית. בטיפול בבישול אנו מתייחסים לניואנסים

לאחרונה התברר לי שאנו דוברים שפה נוספת. זו שפה לא ממש מילולית אך כל בני המשפחה מבינים ואף מתקשרים בה בצורה שוטפת. לא ברור אם כשננסה לתקשר עם אחרים בשפה הזו יבינו אותנו אבל אולי שווה לנסות. אין לשפה הזו ממש שם ולכן תקרא פה, "בישולית". כנראה שתמיד השתמשנו בה בלי לשים לב ועכשיו כאשר עלתה באופן רשמי על השולחן לפתע אנו מודעים לחינניותה וחיוניותה. נראה שזה התחיל ממש בילדות כאשר החלו לפול לאחי הגדול שיני החלב והוצמד לו כינוי החיבה "עכבר בלי שיניים". מתחת לכרית, במקום השן שנפלה מצא

נכון, הקטנה רק בת 7 חודשים וחצי אבל כבר מתגלה בה רצון להתנסות בתחושת העצמאות. הרצון הזה מעורר אצלינו בבית דיון פדגוגי נמרץ. האם לפרוס בפניה את הארוחה על מגש כיסא האוכל, לאפשר לה להתפלש באבוקדו המעוך? לדחוף מעט חביתה מקושקשת לתוך האוזן? או לשפשף את הפירה היטב על העיניים? האם ילדים שוויצריים בלונדינים ומנומסים (המכונים אנסה Anessa) אוכלים כך? הנקי והמסודר בנינו טוען שעד שלא תלמד לאחוז את הכפית כמו שצריך יש להאכיל אותה. הוא אינו רואה בעין יפה את המזון המתעופף לכל עבר ואת ה"ציפו