השעה 22:00, היבהוב של הטלפון השקט בחדרה של הקטנה הנאבקת בשינה. חברתי מ' על הקו. "עוד 5 דקות אתקשר" סימסתי לה, הקטנה התבלבלה. היא חושבת שהיא עולה לכיתה יב', הולכת לישון בעשר וקמה בעשר בבוקר. אובדן השגרה של קצה הקיץ משפיע גם עליה. רבע שעה אחר כך כשהקטנה מצצה את אצבעה כל הדרך חזרה לפעוטון ונכנעה לשנת התינוקת המתוקה ורפוית האיברים שלה, התקשרתי חזרה. "עזבי זה ממש לא דחוף, נדבר כבר מחר" אמרה מ'. "אוקיי, אז רק אאחל לכן בהצלחה בכניסה לגן מחר!" "כן אני מאוד מתרגשת" השיבה מ' "את יודעת

"הבובה התקררה יש לה חום וגם נזלת הבובה התקררה כל היום היא משתעלת בוא דובי הרופא רד נא מן האיצטבה בוא דובי הרופא ורפא את הבובה" (אנדה אמיר פינקרפלד) הקטנה חולה! היא קמה בבוקר בוכיה ומשתעלת לאחר ניחומים והתחבקויות נלחץ לי הכפתור הפולני והתחלתי בסדרת שאלות: "את רוצה משהו לאכול??" "אמממם" (אוכל בקטנית) "פרוסה עם טחינה?" "יו" ( Yo, לא, בתרגום חופשי לקטנית) "אולי עוגה?" "יו" "ביסקוויט?" ניסיתי מבין ארנסל הפיתויים הסטנדרטי "יו" אמרה בקול בוכים "אההה אני יודעת: פרוסה עם שוקולד?" "ייי

"זו ילדותי השניה, מה שתתני לי אקח. זו ילדותי השניה, איתך זו ילדותי השניה, עול השנים כבר נשכח. זו ילדותי השניה, ליבי נפתח. דרך ענייך בת, אני רואה ומגלה שוב עולם. דרך ידייך אלמד, לגעת שוב בגלי הים...." (אהוד מנור, מתי כספי) הקטנה בת שנה וחצי והשבוע הכנו יחד לראשונה עוגיות. את רצפת המטבח כיסיתי במפה חד פעמית אדומה, הרגשתי שאני פורסת בפניה שטיח אדום כיאה למי שעתידה לצעוד את צעדיה ראשונים במטבח (וגם נוקטת בפעולות הדיפלומטיות ההכרחיות מול בןזוגי הידוע בכינויו: "הנקי") הבצק הוכן מרא