הכרזת עצמאות

נכון, הקטנה רק בת 7 חודשים וחצי אבל כבר מתגלה בה רצון להתנסות בתחושת העצמאות. הרצון הזה מעורר אצלינו בבית דיון פדגוגי נמרץ. האם לפרוס בפניה את הארוחה על מגש כיסא האוכל, לאפשר לה להתפלש באבוקדו המעוך? לדחוף מעט חביתה מקושקשת לתוך האוזן? או לשפשף את הפירה היטב על העיניים? האם ילדים שוויצריים בלונדינים ומנומסים (המכונים אנסה Anessa) אוכלים כך?

הנקי והמסודר בנינו טוען שעד שלא תלמד לאחוז את הכפית כמו שצריך יש להאכיל אותה. הוא אינו רואה בעין יפה את המזון המתעופף לכל עבר ואת ה"ציפוי" שבו טבולה הילדה בסיום הארוחה. אני לעומת זאת נהנית מכל ההתמרחות הזו עד מאוד. מוחאת כפיים בכל פעם שהיא מצליחה לתפוס חתיכה ולהכניס אותה לפה בכוחות עצמה, מסייעת לה למעוך את המרכיבים כדי שתוכל להסיע אותם עם כל הזרוע על המגש ולהרגיש את המרקם, נותנת בידה פירה כדי שתמעך אותו בין האצבעות ותראה איך הוא זולג בניהן ולא באמת מפריע לי שגם האף והשיער אוכלים קצת. מה לעשות שכדי להריח את האוכל צריך לקרב אותו לאף? זוהי תחילתה של ידידות מופלאה עם המזון ועם החושים.

ובכל זאת, עלי להסכים עם המסודר שלא בכל הזדמנות אפשר לפצוח בחגיגה הזו ולא תמיד יש זמן וסבלנות לניקיונות שהיא מחייבת אחר כך. לשם כך הומצאו החטיפים שהם וריאציה יציבה יותר של האוכל. אותם יכולה הקטנה להחזיק ולאכול בהתפלשות חלקית למדי. אפשר להכין ולהקפיא כמובן והם עוברים יפה גם אחר הצהריים בגינה.

עד כה ניסינו מספר וריאציות (מצורפות פה שתים מהן), הרשו לעצמכם לאלתר עוד מרכיבים וגיוונים.

חטיף דלעת

חומרים

חומרים ל- 20 אצבעות חטיף דלעת:

1 דלורית אפויה בנייר כסף עד ריכוך

1 תפוח אדמה גדול מבושל

1/2 כפית אבקת אפיה

1/2 כוס פירורי לחם

2 ביצים

אופן ההכנה

1. מוציאים עם כף את בשר הדלורית האפויה ושמים קערה

2. מועכים את תפוח האדמה לפירה ומוסיפים לדלורית