תם השרב הגדול

לרגל סיומו המתקרב של הקיץ החלטתי לשנס מתניים ולכתוב את הפוסט המתמהמה אודות הים. מזה שבועות אחדים הוא מתגלגל על לשוני, מדגדג את אצבעותי ולוחש לי באוזן אבל נראה שטיפות הגשם המהביל שטיפטף היום הביאו אותי סופסוף לממש את כתיבתו.

אנחנו גרים בתל אביב. אחת ההצדקות שלנו להיצמד ולדבוק בעיר הקשה הזו, שאינה מקלה עלינו, היא קירבתו של הים. אנחנו ממש אוהבים את הים ומשתדלים לבדוק מה שלומו כמה שיותר. באים בדרך כלל ברגל, בכל עונות השנה ביום ובלילה.

הבילוי בים הוא הבילוי המשפחתי המועדף גם על הקטנה והוא מממש עבורה (וגם עבורינו) כמעט כל מה שאפשר לבקש מזמן איכות: אויר פתוח ומים רבים, הורים פנויים להשתובבות, חול לרוב לעיתים כדור ו... אוכל טעים.

פעם, מזמן היינו קופצים לים על הטוסטוס, רק עם ארנק בכיס. אפילו מגבת לא הטרחנו את עצמינו לסחוב. עכשיו... טוב, זה קצת עצוב אבל אנחנו מלווים במגבות, חיתולים ומגבונים, דלי וכף לחול, גלגל מתנפח בגדים להחלפה....

האם יתכן שאנחנו משחזרים את התמונה המשפחתית של הורינו היורדים לים וסוחבים את כל המזווה בצידנית?

אוי!

בשנותיו כילד ובעיקר כמתבגר, סיפר לי אישי, שארוחות הים שהכינה אימו (עוף, קציצות, אורז ופירות) מילאו אותו במבוכה. מי רוצה את כל האוכל הזה של אמא? למה אי אפשר פשוט לקנות משהו על הדרך? כשגדלנו קצת הקפדנו כל כך לא להביא איתנו אף פעם אוכל לים. "מקסימום נקפוץ לבירה באחת המסעדות על החוף". אנחנו לא נהיה אף פעם כמוהם, ציינו לעצמינו בגיחוך מתנשא.

יופיו של האוכל ובישולו הם בהזדמנויות היומיומיות שהוא מייצר לנו לפתח תובנות ולתקשר עם חוויות עבר. לאורך הקיץ האחרון טורח אישי במטבח לפני היציאה לים, חותך פירות, פורס רצועות שניצל ומכין כריכים מפתים ומושקעים. אבוקדו או חביתה, נקניק ומלפפון, ואפילו רבעי פיתה עם שוקולד. אורז בקפדנות ובסדר מופתי את הצידה, פיקניק ים משובח. פתאום זה כיף כל כך לשלוף מהתיקים את האוכל הטעים מהבית, זה הרבה יותר זול, הוכן באהבה ותשומת לב ומכיל בדיוק מה שאנחנו אוהבים. כל כריך עטוף גם בהתנצלות לאמהות שלנו על כל הפעמים שלא הבנו או הערכנו את טובן.