בקצות האצבעות


השבוע נפגשתי עם נ' להתייעצות בענייני אכילה.

נ' היא חברת ילדות שלי, אישה יפיפיה, חזקה ומרשימה בעלת קריירה מפוארת וילדון מתוק בן 9 חודשים. עד לא מזמן עיקר התזונה שלו היתה מבוססת על הנקה. נ' נהנית להניק אותו והקטן יונק יפה הוא בריא מתפתח וגדל למופת . ממש נחת של כל אמא

אבל....

הוא לא מסכים לאכול אוכל ונ' מוטרדת. היא מנסה מרק טחון, פירות מרוסקים אפילו גבינות ומעדני חלב והוא פשוט לא רוצה

זה השלב שבו נכנסות לתמונה כל העצות ה"הטובות" של כל מי שסביבה:

תפסיקי להניק אותו, בטח שהוא מעדיף ציצי

תני דייסה או מרק מבקבוק

תאכילי אותו בגינה בעגלה בלי שהוא שם לב

לכל אלה מצטרפות גם שלל העצות הכתובות מטיפת חלב, משרד הבריאות, וכל מיני ספרי הנחיה מוצלחים יותר ופחות שמתיימרים להיות ספר הפעלה לתינוק ואימו ולתאר במדוייק את כל השלבים לפי הסדר. אבל הסדר לא עובד ונ' כבר די מתוסכלת מהמצב.

האמת היא שהמעבר מיניקה (ציצי או בקבוק) לאכילה הוא מעבר לא פשוט ולא בכדי. בזמן ההריון כשהעובר גדל ומתפתח

ברחם אנחנו, הנשים, מקבלות אין ספור הנחיות, סמי רפואיות, מה מותר ואסור לנו לאכול. כל ביס, כך נאמר לנו, משפיע על התפתחותו של העובר. גם לאחר שהוא נולד, חלק משמעותי משגרת היום של האם הטריה והתינוק מתרחשים סביב ההאכלה. מיטב התיאוריות הפסיכולוגיות מספרות לנו על בועה שנוצרת סביב הדיאדה אם- תינוק בחודשים הראשונים, בועה שנוצרת ומתפתחת דרך חוויית הטיפול בתינוק: האכלה, החלפה, שינה,

התמודדות עם גזים וכדומה

אבל אז, לפעמים יותר מהר מהצפוי, הבועה הזו מתחילה להסדק - הוא נהיה יותר עצמאי, מתהפך, זוחל, מכניס דברים לפה ולא תמיד אמא שלו מוכנה לסדקים האלה. התנסות באכילה היא התנסות סנסו- מוטורית (חושית- תנועתית) התפתחותית חשובה והצורך של התינוק בעצמאות גם בזירה הזו היא צומת מורכב עבור הורים רבים. חוויית ההאכלה של מזון טחון בכפית לא מתאימה לכל התינוקות, יש בה משהו שיכול להחוות כחודרני מאוד וכזה שמפקיע מהתינוק את העצמאות שהוא כל כך עמל עליה. .

עבור תינוקות כאלה שאינם נהנים מסוג האכילה הזו ומסרבים ומתנגדים לה כדאי אולי לשקול מעבר לאכילה אחרת שתהיה יותר קשובה לצורך ההתפתחותי שלהם.

אפשר להכין מגוון רחב של מאכלים רכים שיהיו חתוכים בגודל שמאפשר אחיזה בכף היד, מומלץ לשלב מאכלים בכל מיני צבעים, ריחות וטעמים (אין שום מניעה לתבל את האוכל) ולתת לו לאכול בכוחות עצמו. להתפלש קצת באוכל, למרוח את עצמו ואת סביבתו, להתנסות במגע ובמרקם של המזון בתוך הפה גם לירוק קצת וגם לבלוע.

ומה אם הוא לא יוכל מספיק?

תקופת המעבר כשמה כן היא לרוב לא מאוד ארוכה. את ההשלמה התזונתית הוא יקבל בהמשך ההנקה או בבקבוק. עד שיצליח לאכול מספיק בכדי לותר על ההשלמה הזו.

עוד נקודה חשובה שעלתה בשיחה שלי ושל נ' היתה סוגיית האכילה החברתית. ידוע שילדים אוכלים טוב יותר כאשר יש סביבם עוד ילדים ואנשים שאוכלים. פשוט, כי אנחנו יצורים חברתיים בסך הכל וגם האכילה שלנו מכוונת חברתית.

במשפחות הכוללות שני הורים (ובטח אם יש ילדים נוספים בארוחה) זו חוויה שקל יותר לייצר לעומת המצב במשפחות חד הוריות עם ילד אחד. מראש מבנה הארוחה הוא יותר מכוון להתעסקות באכילה של הילד מאשר באכילה משותפת.

אבל ממש כשם שנ' תצטרך למצוא את הדרכים לבנות לה ולבנה את המשפחה שלהם בהרכב הקיים שלה, היא צריכה לבנות את הארוחה המשפחתית שלהם ולייצר עבורו תחושה של ארוחה משפחתית. כן, לשבת ולאכול גם בעצמה, אם אפשר (וזה מאוד רצוי) אותו אוכל, לפתח שיחה ולא להיות עסוקה רק בלהאכיל. נ' בונה עבור עצמה את הדמות שלה כאמא ועבור שניהם את דמותה של המשפחה דרך הארוחה המשותפת יש לה הזדמנות לחשוב, ליצור, לפתח ולהמציא את הטקסים שלהם - שני אנשים שהם משפחה.


פוסטים נבחרים

פוסטים אחרונים