שמח במטבח
חזרנו מהקמפינג לפני חצי שעה. אנחנו עייפים, הבית נראה כמו ספינה טרופה, המקרר ריק והילדים מאושפזים מול המסך, משלימים חסך פיקסלים של 3 ימים.
אחרי שאכלנו בשטח כמה ימים יש צורך עז במשהו קל (לפני עוד ארוחת חג), אך בייתי. מממממ... ?
טוב נו, לביבות.
חייבים להתניע תיכף יגיעו הרעב והעייפות ואפילו סמי הכבאי לא יוכל להושיע אותנו מידם. הפומפיה כבר על המשטח בחשכת המקרר נמצאו גזר וקישוא, בסלסילה למזלינו היו בצל, בטטה, תפוא, ותפוח עץ. נותרה ביצה אחת (מישהו חייב לקפוץ לסופר דחוף).
הירקות מתגרדים בקצב על הפומפיה מתערבבים עם שאר המצרכים ותמיד יש את הדפיקה הקלה (והכפולה) של הכף על שולי הקערה.
טסססססס..... לביבה ראשונה נכנסה למחבת.
מקובל לחשוב על פעילות הבישול כפעילות המשלבת את חוש הטעם, הריח המישוש והראיה. לגבי חוש השמיעה הוא לכאורה מינורי. אבל לפעילות במטבח יש סאונד: קולות קיצוץ בסכין גדולה, גירוד, הקצפה, טריפת ביצים, דפיקה במכתש ועלי או פטיש שניצלים, או קולו הסיבובי של מלוש המיקסר. אפילו קולות הרקע: זמזום מקרר או המהום התנור על טורבו, רישרוש של נייר אפיה המונח על התבנית ועד כהנה
לקולות החיצוניים של כל תבשיל יש מקצב. אנחנו לרוב לא שמים אליו לב ולא ממש מודעים אליו אבל המקצב החזרתי של המטבח מתחבר ללא משים לנשימה שלנו שמושפעת ממנו. באופן הזה נוצרת הזדמנות למצב 'סמי - מדיטטיבי' שבו יכולים להיווצר כמה רגעי הרמוניה בין הקצב של התבשיל, הנשימה של המבשל ותנועות הגוף שלו/ה. זה מצב דו כיווני מפני שהנשימה והתנועה משפיעות כמובן גם על הצלילים וחוזר חלילה.
כמו כל שילוב בין קצב לתנועה, הוא יכול להיות הרמוני ולצור אצל המבשל ריכוז עמוק ותחושת חיבור משמעותית בין הקוגניציה והגוף ובכך למלא את המבשל בכוחות ואנרגיה. לעומת זאת, חוסר קשב (במודע או שלא) בין הקצב של המטבח לבין המבשל עלול להפוך את האירוע למורכב ומסורבל, משובש ומעייף.
אפשר להשתמש ברגעי החסד של המטבח כדי להרכיב מחדש את חלקי העצמי שלנו. לא צריך הכנות יוצאות דופן זה קורה מעצמו, איזה קסם! פשוט צריך להדליק את המטבח, להפעיל אותו, לקצוץ בצל (תמיד צריך בצל למשהו לא?), לערבב משהו עם עוד משהו. ברגע שמתחילים הקולות פשוט לקחת נשימה או שתים וזה יבוא.
