לביבות רויטל

בהחלטה ספונטנית לגמרי החלטנו להצטרף לקמפינג הזה. 16:00 ביום שישי, יאללה לא נהיה כבדים!

שמנו כמה שמיכות וחיתולים העמסנו את הילדים לאוטו ונסענו לרמת הגולן לפגוש בקמפינג חבורת חברי ילדות שכמעט לא יוצא לנו להתראות איתם.

כשהגענו כבר היה ערב, התקבלנו בחיבוק חם, צלחות מלאות כל טוב, שק מלא הפתעות משמחות לילדים- רויטל על האירגון כמובן.

כשראיתי אותה במבט הראשון באותו ערב, אחרי תקופה ארוכה כל כך, ראיתי בעיקר את סימני המחלה. את הצלקות שהשאירה בה ללא רחם.

למחרת בבוקר כולם יצאו לטיול רגלי, רק אני והיא נשארנו במאהל. אני, כי הייתי עם תינוק קטנטן והיא, כי היתה צריכה לנוח. בשלוש השעות האלה היתה לנו שיחה. שיחה ארוכה וטובה, קצת על המחלה אבל הרבה על החיים. על הבחירה איך לחיות אותם, על המשפחה, על אימהות, על הפחד אבל גם על האומץ. על ההחלטה שלה לחיות באמת כולל הכל! שיחה כזו שגרמה לי לחשוב שוב על כל הדברים שחשבתי שאני יודעת.

לאט לאט נעלמו ממנה סימני המחלה ונשאר בעיקר ניצוץ. ניצוץ של חיים ושמחה בעיניים.

פתאום הנייד צלצל. "אנחנו בדרך חזרה, הילדים מורעבים! תכינו משהו לאכול" התגייסנו מהר לאסוף את המצרכים ולהכין ארוחה. התברר שחוץ מ2 קופסאות תירס כמה ביצים בצל וקמח אין כל כך הרבה אוכל. היו מעט שאריות בשר וקצת ירקות אבל לא ברור מה מכינים שישביע חבורה רעבה שכזו...

אולי איזו חביתה גדולה? או שקשוקה? את לא התבלבלת לרגע! לביבות תירס.

מהר מהר הכנו את הבלילה, השארנו חלק בלי בצל בשביל הקטנה של שירה והתחלנו לטגן. את ישבת לחתוך ירקות ואני עמדתי על המחבת שעל הגזיה. עוד ועוד לביבות תירס שחומות קפצו משם ונטרפו עוד לפני שהגיעו לצלחת.


שלושה חודשים אחר כך כבר לא היית.



היום ציינו שנה ללכתך בפיקניק בפארק. אני הבאתי קופסה מלאה "לביבות רויטל". היה כל כך הרבה אוכל על השולחן שהן קצת נעלמו. אבל, חמש דקות אחרי שנפתחה הקופסה לא נשארה אף לביבה.

קיוויתי שנאכל אותן והן יחיו בקירבינו את היכולת לעשות כל כך הרבה מכל כך מעט. להצליח לחיות חיים שלמים ברגע אחד קצר.


פוסטים נבחרים

פוסטים אחרונים

ארכיב

מילות מפתח

No tags yet.

עקבו אחרינו

  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
  • Wix Facebook page
  • Wix Twitter page
  • Wix Google+ page

© 2017 Ayelet Barak