שגרת בוקר

שגרת הבוקר: אני והקטנה יושבות על הספה בסלון. אני עם כוס קפה והיא עם הבקבוק הירוק וצלחת פלסטיק צבעונית עם "טיטה" או "פוסה" (פיתה או או פרוסה בתרגום חופשי) ו"אדו" (הלא הוא אבוקדו) או "אינה" (כלומר ממרח טחינה גולמית עם דבש או סילאן).

אני חותכת חתיכות קטנות מהפרוסה ומגישה לה, היא תופסת חצי פרוסה ומנסה בצחקוקים להאכיל אותי או את אחד החתולים.

עוד כמה דקות נצטרך להתחיל להזדרז, להתלבש ולרוץ החוצה להתחיל את היום. בנתיים אנחנו מתעלמות מהשעון ומקולות התנועה הגוברים ומחלחלים אלינו דרך החלון.


לימור, חברתי ועמיתתי הדיאטנית סיפרה לי שארוחת הבוקר היא הארוחה שלאנשים הכי קשה לשנות. שיש בה משהו תבניתי ואפילו מקובע. למה זה קורה? מה יש בארוחת הבוקר שאינו גמיש? אולי שעות הבוקר הן פשוט שעות קשות שטרם "התנענו" ולצפות לשינויים מרחיקי לכת זו ציפיה אבודה? אולי השעון מתקתק חזק יותר בבוקר, אנחנו ממהרים מידי ולכן נופלים בקלות רבה להרגלים הישנים שלנו? תיק תק! תיק תק! דופק שעון בן חייל.

הבוקר, בזמן שאוזני ניזונה מחתיכת לחם מרוחה בטחינה דביקה, צץ לי עוד רעיון בעניין: אולי בגלל שארוחת בוקר אנחנו לרוב מכינים ואוכלים לבד? כל אחד מבני המשפחה יוקץ בהתאם ללו"ז שלו, ממהר לקפה ומכין נישנוש מהיר שמתאים לו, תוך כדי כך "רועים" את הילדים החוצה לתחילת היום שלהם. ארוחות אחרות אוכלים יחד. ארוחת צהריים בדרך כלל בעבודה עם עמיתים או לקוחות, ארוחת ערב- שוב בחיק המשפחה או בחוץ אבל כמעט תמיד יחד.


אז מה? אם זה רק עבור עצמינו לבד לגמרי לא שווה להשקיע אה? אף אחד גם ככה לא רואה.... מתחשק לי לצקצק עכשיו בלשון. נו מה לא ברור פה?

טוב זה בוקר אולי עדיין לא התנעתם...

כמה אמהות מתלוננות על כך שאחד הקשיים הגדולים ביותר במעבר לאמהות תוך כדי עבודה הוא אבדן ה"זמן לעצמי"? כמה אבות שוקעים עמוק במרדף הקריירה והמשפחה מתגעגעים קשות לרגעים של שקט והחזרת עצמם לראש סדר העדיפויות?

יש שמוצאים את הזמן להשקעה בעצמי בסיבוב קצר במכון הכושר או ריצה בפארק. לי ספורט אף פעם לא התאים, זה פשוט ממש לא בריא לי. ולכן אני מוצאת שהמטבח, בנגישות והיומיומיות שלו, הוא המקום להתחיל את השינוי.


אז למי שמחפש לעשות שינוי תזונתי אני מציעה שתי אסטרטגיות לתקוף את העניין: להחליט לאכול ארוחת בוקר עם עוד מישהו. זה יכול להתאים לאלטרואיסטים/יות מבינכן/ם, אלה שיתגייסו לאכילה טובה רק דרך הכנה לאדם אחר ואהוב. או לקחת את הכנת ואכילת ארוחת הבוקר כזמן של לבד, של השקעה והתכווננות רק לעצמי, של התנערות רגעית מצרכיהם של האחרים. שווה לנסות לא?


"ישנה ברוח של הבוקר

הרגשה של חוסר משקל

כשאתה עוזב בשקט

את הצריף המכוסה בטל

ובחצר ישנו צינור

שהמים עוד נוזלים לו מן החור

ויש ים יותר למטה

להם יהיה תמיד, תמיד לאן לחזור"

(שלום חנוך, מציצים)


פוסטים נבחרים

פוסטים אחרונים

ארכיב