בולונז גנטי

לרגל חג המצות נזכרתי פתאום בספגטי בולונז. לא יודעת למה, הוא קפץ עלי משום מקום...

הספגטי המשפחתי שלנו התחיל כמאכל חגיגי בצהרי שבת או בערבי שישי. אט, אט הוא הלך ותפס לעצמו מעמד משמעותי בדברי ימי המשפחה. הספגטים הדקיקים מבושלים עד נשיכות, מתעטפים ברוטב האדמדם, מתגלגלים באלגנטיות על המזלג משובצים בפירורי בשר קטנטנים ונימוחים. האחות התנגדה לו כמובן כבר מההתחלה – אבל היא מגדירה את העולם דרך ההתנגדות. האח ואנוכי התאהבנו בו מייד ולא היה קץ לשמחה שלנו עם כל הופעה שלו על שולחן האוכל. אוכל נחמה אולטימטיבי ממטבחה של אמא. כמו כל מאכל משפחתי מסורתי הוא עלול להזמין אכזבות כשמנסים אותו במקומות זרים, בגיל 10 כשמצאנו אותו בתפריט מסעדה במינכן אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת לדודים, אצנו להזמין. אוי לנחמות שכאלה. איזו אכזבה מרה נחלנו כשהטעם לא הזכיר אפילו לא קצת את הספגטי של אמא. קשה היה שלא להרגיש שיש לנו עסק עם צוררים. מלבד התקרית המרה הזו מצליח הבולונז להתמודד עם כל משימה כמעט. בדל של ניחוח שלו הוא ניחוח הבית שלנו. אפילו האחות החלה לנסות לאחרונה לבשלו ומצאה את עצמה נהנית ממנו במשך שבוע שלם. אולי גם היא לומדת עם הזמן שיש איכויות שלא שווה להתווכח איתן. מטופלת שלי, אהובה במיוחד, ציינה בפני שלאורך ילדותה חיפשה ספגטי בולונז שכזה בבתי חברותיה והוא היה משאת נפשה לאורך שנות ההתבגרות. אפילו הקטנה שלי מזהה את ריחו ומושכת אותי למחבת שעל הכיריים תוך קריאות התלהבות "את זה! את זה!"

הרוטב הבולוני הזה הוא מייצג משפחתי אמיתי, הוא עבר כל מיני שינויים לאורך השנים וכל אחד מאיתנו פיתח לו גירסה ייחודית אך הוא תמיד מתחיל בסיר עבה וכבד בחיבור האלמותי של שמן זית ובצל קצוץ. אני נוהגת בשלב זה להוסיף מקל קינמון אחד, זה ממלא את הבית בניחוח של חום רך כבר מההתחלה. אחרי שהטעמים החריפים מתמצים לתוך השמן אפשר להתחיל להוסיף את הבשר ולפורר היטב, השום, הגזר, העגבניות והנוזלים יש אפילו כאלה שמוסיפים יין אדום ולטעמי זה משובח. ואז, כמו תמיד מימד הזמן בו כל החומרים לומדים להתחבר, לפעמים צריך להתפורר קצת בשביל זה, לוותר על חלק מהעוקצנות, לספוג קצת מיץ של אחרים אבל עם הזמן נוצר איזה חיבור, יש שיגידו דביק, שבו כל חומר הוא כבר קצת מהאחר. הרוטב מוכן כאשר בין פירורי הבשר שורר מרחק אידאלי לא דבוקים מידי אבל קרובים. כמו בין אחים במשפחות יש שיעדיפו צפוף יותר ויש שיעדיפו לדלל , הרוטב צריך להתאים לאוכלים.

יש משהו מאוד מיוחד ברוטב הבולונז. הגרגירים הקטנים הם עצמאיים, כל אחד בעל אישיות משל עצמו אבל הם מחוברים גולשים יחד במורד הלשון אל הלוע ומשם ישירות למילוי הבטן.

ברגעים של לחץ או בדידות אני מוצאת את עצמי פונה אל הבולונז הזה שיזכיר לי את דבקים שיש לי עם אחרים בעולם.


פוסטים נבחרים

פוסטים אחרונים

ארכיב