שוקולד חלב עם אגוזים

עייפות, כן כן עייפות! ככה זה כשיוקצים בלילה עוד ועוד. עייפות כזו שמובילה ליעד אחד שאין בילתו- שוקולד. עדיף שוקולד חלב עם אגוזים שלמים אם שאלתם. איזו הצדקה יש לויתור העצמי הזה? מה יאמר על זה המשקל? תשלטי בעצמך! לוחשות הנשמות הטובות על אוזני.

אני מנסה להסביר שמדובר במשיכה תהומית, צורך פיזי ורגשי בילתי ניתן לעצירה.

עליה כזו ברמת הסוכר, תוך כדי בחישה לילית במטבח (תוכלו לקרוא על כך בפוסט אודות חטיף מעבר) גורמת לי לחשוב על הקשר בין אוכל לתפקודים גופניים אחרים וגם על המערכת המשולשת הכוללת את הגוף השכל (או מה שנותר ממנו) והנפש.

חיפרור קל בנושא גילה לי שמדובר בשאלה המעסיקה את האנושות מקדמת דנא. "הבעיה הפסיכו פיזית", כינה אותה ישעיהו ליבוביץ'. מסתבר שעד המאה ה- 17 שררה אחדות של הגוף והנפש, הראשון שביצע חלוקה ברורה בניהן היה הפילוסוף דקארט אשר חילק את העולם לשתי מהויות נפרדות ושונות, מהות חומרית ומהות מנטאלית. למהויות החומריות תכונות שונות: הן בעלות מיקום, מימדים, תכונות (כגון צורה וצבע). המהויות החומריות הן חיצוניות כל אחד יכול לראותן. לעומתן המהויות המנטאליות דוגמת המחשבות, התחושות, הרגשות, הזיכרונות והשאיפות הן פנימיות, בגדר רשות היחיד של התודעה. "יכול להיות שאדע מה אתה חושב אבל אני לא צריך לדעת מה אני חושב, אני חושב, או אוכל לדעת שמשהו כואב לך אבל אני לא צריך לדעת שמשהו כואב לי, כואב לי".

השיח הפילוסופי הזה השפיע על התפיסות החברתיות והתרבותיות וכמובן גם על המקצועות העוסקים בתחום הטיפול. הגישה הדואליסטית המקדשת את עליונות הנפש או התודעה על הגוף היא הגישה הרווחת בשיח החברתי- תרבותי כיום. גישות טיפוליות וחוקרים רבים התייחסו לתהליכים והקשרים בין התודעה והגוף. לאיינג למשל מתאר את התהליך בו הגוף נדחה והנפש בעצם צופה בו מלמעלה. ואכן התודעה שלי (וגם אישי היקר) אומרים לי כל הזמן שהידידות שרקמתי עם השוקולד לאחרונה היא ויתור עצמי ושצריך להפסיק. ההפרדה ושלילת הגוף מתחילים כנראה בהנחה ש"אני" שוכן בתוך גופי ולא שאני הוא, הנחה שעומדת בסתירה לעובדה שלכולנו יש גוף וכל דבר שאנו עושים (לדבר, לחשוב, לשחק, לעבוד, לאכול או לישון וכו') אנו עושים עם הגוף, גופו של אדם גם מגדיר אותו ואת זהותו במישורים רבים. זהות אישית פירושה האופן בו אדם מגדיר, ממקם ומפריד את עצמו מאחרים. לכן, הדרך שבה אנו מתנהלים בתוך גופינו כל כך חשובה לעצמי שלנו ולזהותנו. רוב האנשים בכלל לא מגדירים את מערכת היחסים שלהם עם גופם או אינם מודעים לה וחווים אותה רק בעת משבר גופני (ועייפות היא ללא ספק משבר גופני) או מחלה. בחיי היומיום אנשים מניחים כי הם שולטים בגופם בכל מיני דרכים, דיאטה למשל...וכך העלו את הסובבים אותי את האפשרות שכדאי לפנות לייעוץ בנושא ההתמכרות לשוקולד.

אתם עוד איתי?

אחד התחומים המייצגים באופן בולט את הדיאלוג הדואליסטי בין הגוף לנפש הוא נושא התזונה והאכילה. בהיותן יומיומיות הן מחברות היבטים תרבותיים, רגשיים, פיזיים, רפואיים, כלכליים וקוגניטיביים ומהוות נדבך משמעותי בסדר היום שלנו ושל משפחותינו ויש להן השפעה רבה על איכות החיים שלנו. אולי מפני שהעיסוק באוכל הוא יומיומי כל כך או מפני שהוא אקוטי כל כך להישרדות, תחום התזונה, חשוף ביותר ופגיע לשינויים של החברה והתרבות המודרנית. מייקל פולן עיתונאי ניו יורקי, שואל איך הגענו למצב שבו אנו שואלים אנשי מקצוע מה עלינו לאכול? איך הגענו למצב שאנחנו לא יודעים לבד? הוא מנסה להסביר את התופעה בכך שלאורך ההיסטוריה האנושית, כאשר היתה אחדות גופנפש, לא היה צורך בייעוץ מקצועי בשאלה זו. הגוף הוא שקבע! אם בכל זאת עלו שאלות הקשורות בתזונה הייתה זו התרבות המקומית אשר קבעה מה נאכל? מתי? עם מי? כמה? ובאיזה סדר? בדורות האחרונים התרבות, בהשפעת הגישות הדואליסטיות המפרידות בין הגוף לנפש, איבדה חלק ניכר מסמכותה לטובת המדע, גם בנוגע לתפריט. האכילה המודרנית והמדע שהתפתח סביבה בסיוע התקשורת, מדגישים כי מה שחשוב הוא לא האוכל אלא המרכיב התזונתי (nutrient). כלומר אני לא באמת אוכלת שוקולד כי אם פחמימות וגלוקוז (yeh right). מרכיבים תזונתיים הם קונספט בלתי נתפס ובלתי מובן עבור רובינו ולכן אנו זקוקים לעזרה מקצועית על מנת להחליט מה לאכול. גם תפקידם של החושים, אשר סיפקו בעבר אינדיקציה מספקת מה ראוי למאכל ובריא ומה לא התערער. המעבר לאכילת מזונות מעובדים ורבים בתמציות טעם וריח הביא לעולם מגוון מזונות "שקרניים" אשר אינם מאפשרים עוד אמון בחושים ובתשדורות שהם מספקים. שוקולד לייט? איכס! דרך חשיבה מצומצמת, "מדעית" ומפרקת שכזו אודות התזונה, מנסה להשכיח את העובדה שאנשים אוכלים ממגוון סיבות, לא רק לשם מילוי צורך ביולוגי של רעב ושובע אלא גם לצורך הנאה, הפגת מתח, תחושת קהילה, משפחה, רוחניות, קשר עם הטבע וביטוי של הזהות האישית.

כמה חוקרים חביבים דוגמת פולן, לופטון או צ'מברליין, מציעים להרחיב את ההתייחסות לסוגיות התזונה והאכילה. הם מציעים לראות בכניסתו של האוכל אל הגוף כהזדמנות לערבוב בין הגוף לעצמי, בין החלקים הפיזיים והתודעתיים. רואים באוכל גורם מתווך באמצעותו, דרך שערי הפה נפתח הגוף לקבלת העולם החיצוני פנימה. האוכל הבא מהחוץ הופך במקביל לחלק של הגוף ולחלק של האני.

לופטון למשל טוענת כי הניסיון להפריד את המזון, הפיזי והקונקרטי, מהקונטקסט החברתי רגשי שלו מופרך מיסודו "לדוגמה: תזונאים טוענים שתינוקות מפגינים נטייה להעדפת חומרים מתוקים שנראה שהיא ראשונית ומוטבעת גנטית. אולם, מראשית קיומו של התינוק חוויית האכילה ויניקת חלב האם המתוק מעורבת גם בחום גופני, מגע של עור בעור, חשיפה לריחה של האם, ולקולות שהיא משמיעה. מתיקותו של החלב משמעותה טוב, ועונג לא רק בשל טעמו כי אם בשל כל התחושות הנקשרות אליו" ( ציטוט מדויק מע"מ 7). עוד טוענת לופטון כי באמצעות הדיון בסוגיות אכילה בשילוב עם חוויות חושיות גופניות אנשים מבינים את עצמם, את גופם ואת מערכות היחסים שלהם עם סביבתם. כלומר מערכת היחסים האינטימית שלי עם השוקולד כנראה מייצגת אוסף צרכים, רגשיים וגופניים המקבלים ביטוי קונקרטי של טבלת שוקולד!

בטיפול בבישול אנו מעלים את סוגיות האכילה הללו למודעות ומתייחסים לאכילה בהקשר הרחב ביותר שלה כצומת של צרכים ביולוגיים כאלה ואחרים, של סיפוק תחושת ביטחון, תשתית היכולת ליצירת קשר וחלק מהזהות שלנו ומתפיסת העולם שלנו. ממשק זה של צרכים גופניים ורגשיים הופך את המזון לצומת בלתי-דואליסטי מובהק, בו בעת למהות קונקרטית וסימבולית, גוף ונפש.


מי שרוצה לקרוא עוד בנושאים האלה מומלץ לקרוא את:


1. ליבוביץ, י, כהנמן, ד. יובל, י (2005). נפש ומח יסודות הבעיה הפסיכופיזית. מכון ון ליר הקיבוץ המאוחד. ירושלים.

2. Kendler, k. (2001). A Psychiatric Dialogue on the Mind-Body Problem. American Journal of Psychiatry (158). 989-1000.

3. Corrigall, J, Payne, H & Wilkinson, H. (2006). About A Body: Working With The Embodied Mind In Psychotherapy. Routledge London; New York

4. Nettelton, S, Watson, J ED (1998). The Body In Everyday Life. Routledge London; New York

5. Charmaz, K. (1995). The Body, Identity, and Self: Adapting To Impairment , Sociological Quarterly, 36:4 p.657

6. Orbach, S. (2009). Bodies. New York, NY: Picador

7. Chamberlain, K. (2004). Food and health: Expanding the agenda for health psychology. Journal of Health Psychology, 9(4), 467–481.

8. Pollan, M. (2008). In Defense of Food. An Eater's Manifesto. The Penguin Press. USA. Inc.

9. Smith, J.L. (2002). The Psychology of Food and Eating. A Fresh Approach to Theory and Method. Palgrave NY

10. Merleau-Ponty, M. (1962). Phenomenology of Perception, New York, NY:

The Humanities Press.

11. Lupton, D. (1996). Food the body and the self. London, UK: Sage

12. Lyons, A. & Chamberlain, K. (2006). Health psychology: A critical introduction. New York, NY: Cambridge University Press.


פוסטים נבחרים

פוסטים אחרונים