תמיד יש עוד אחד | הגיגים על הקרעפלך של החג

אבא אומר: "תמיד יש עוד אחד!" תוך כדי ערבוב בסיר המהביל. הוא מוזג לצלחות הלבנות את הנוזל הזך והריחני ובתוכו צפים שלושה קרעפל'ך. משפחה שלמה לבושה במיטב המחלצות מצפה להם בעיניים כלות. כיסוני הבשר הקטנטנים, שכבר בשמם מקופל כינוי חיבה יידישאי, לא מוערכים מספיק ונדחקו לקרן זווית קולינארי במטבח הישראלי. סבתא היתה מכינה אותם בעצמה, בשר קצוץ עם חלקי כבד צלוי ובצל מטוגן מתקתק. בידיים מיומנות היא הייתה ממלאת בדיוק את כמות הבשר הנכונה, כזו שתתן לכיסון הקטן את מלוא הנפח רגע לפני שהוא מתפוצץ, שומרת על גבולות הבצק הדקיקים, שלא יקרע. כהרף עין, כבר נסגר הכיסון והנה הוא ניצב בשורה אחידה עם אחיו, מבולבל קצת מהפיטום האימהי ההחלטי ומבלורית הקמח שנזרתה עליו, שלא ידבק. מאז שאין לנו יותר סבתות מגיעים הקרפלך שלנו ממעדנייה משובחת. אמא מתלוצצת "קניתי אותם בעצמי" אך מתמחה במרק העוטף אותם. מרק עוף זך אמיתי, שהצרפתים היו מכנים קונסומה, הוא מיומנות שאין לזלזל בה. מרק שכזה הוא תמצית נקייה של טעמו של העוף ושלל ירקות שורש שהגירו את לשדם ואת כל טעמיהם אל הנוזל ונותרו מותשים ומרוקנים. המרק נותן בסיס לקרעפלך, מדגיש בצניעות את טעמיהם, עוטף אותם ושומר על חומם.

תאמרו בודאי, מה ההתרגשות מהכיסון האפרפר שנראה רוטט משהו, מפוחד? הרי כיסונים יש בכל העולם בין הסמבוסק, הוורניקס והחינקאלי או הדים סאם, "משאלות הלב" הסיניות, הוא אינו כה מרשים ואף נראה מבויש וחיוור. ממש כשם שנהוג להשמיץ את התנהגותה המגוננת של "האמא הפולנייה" נהוג להתייחס בזלזול מסוים למטבח הפולני. על המטבח הזה, שהקרפלך הם ללא ספק מיצירותיו המובחרות, אמרו כבר הכול: חסר טעם ודל אישיות. קל לצחוק עליו ויש המתבלבלים לחשוב שהעדרם של תבלינים עוקצניים מעיד על חוסר הומור. הסבורים כך כנראה לא טעמו קרעפל'ה אמיתי של סבתא מימיהם ואינם מסוגלים להעריך את מורכבותו החיננית. קרעפל'ה ייחודי שנתמלא מכל הלב, שלוחש לך לגמור הכל מהצלחת, למה אתה לא אוכל? "אתה רוצה לשבור לי את הלב?" כיסון שניחוחות גלותיים של משפחות שנעלמו אופפים אותו, שבצקו השמנמן מזכיר את הסוודר שפשוט חייבים ללבוש. נכון, הוא אמנם פשוט וטעמיו אינם עשירי תבלינים ככיסונים אחרים אבל הוא מתמסר לחך, מתאים את עצמו לסביבה. ביס אחד וכל הגבולות נפרצים, לבו החמים נמס והוא כולו שלך.

קרעפל'ך נאכלים, על פי רוב, בחגים - תקופה של שמחה משפחתית ועשייה בישולית נמרצת, ובה בשעה ימים מתישים, מחניקים, בודדים ומעוררי קונפליקטים. האינטנסיביות המשפחתית המאפיינת את ארוחות החג והתפקידים שכל אחד לוקח על עצמו (או שמוטלים עליו) יכולים להיות נעימים ואהובים אך גם להעיר שדים מרבצם. מי מזמין ומי יוזמן? מי ישב בראש השולחן? מי הכין וטרח? מי לא יפסיק לדבר על כך? מי מארח בנפש חפצה? את מי מינו להכין סלט גם אם לא כל כך רצה? מי חסר לנו בשולחן החג? מי מעדיף פטה כבד במקום דג? של מי הכי טעים? ממי לא כל כך נעים?

מאכלי חגים מגוללים את המסכת המשפחתית בשלמותה. כל משפחה ומאכליה בלעדיהם לא יהיה החג מושלם. החרוסת של בת הדודה, הגפילטע של אבא, או החריימי של החמות. ולכל מאכל סיפור. אצלנו למשל, כבר שנים שסבתא ז"ל משקיפה מתמונה שאבא הציב על המיקרוגל ומפקחת עליו בעודו מגלגל את הגפילטע החגיגי בקפדנות יתרה, בדיוק כפי שלימדה אותו לפני שמתה. ואבא נותר עם המשפט הזה, "תמיד יש עוד אחד" המגלם בחובו הכול. משאלת החג האולטימטיבית שתמיד תהיה עוד דרך, יימצא עוד פתרון, עוד נקודת מבט. העיקר להמשיך ולחפש. בין הגזרים, אולי מתחת לצרור הפטרוזיליה ודאי מתחבא עוד אחד. "תמיד יש עוד קרעפל'ה אחרון במרק; כל מה שצריך זה להאמין שהוא שם".

שנה טובה!


פוסטים נבחרים

פוסטים אחרונים

ארכיב