פוליטיקה של אוכל

טיפול בבישול הינה שיטה טיפולית המתייחסת למזון באופן הוליסטי ולוקחת בחשבון את מגוון המימדים הכרוכים בייצורו של המזון, גידולו, עיבודו, קנייתו, בישולו ואכילתו. העיסוק במזון נעשה מהיבטים תרבותיים, אקולוגיים, כלכליים ורגשיים.


אחת לארבע שנים (או כפי שקורה במחוזותינו אחת לשנתיים שלוש), יוצא האדם את פתח ביתו וביום חופש חגיגי מצביע בבחירות. ביום הזה הוא מבטא את עמדתו הפוליטית ומביא לידי מימוש את עמדותיו הערכיות והמוסריות. אנחנו נוהגים להתייחס ליום הזה בחרדת קודש ממש מפני שתוצאותיו ישפיעו על חינוך ילדינו, עתידינו הבטחוני ובו יבחרו המנהיגים שיחליטו היכן יושקעו כספי המיסים שלנו. כספים שנצברו בעמל כפינו ושמהווים אחוז גבוה כל כך מההכנסות שלנו.

יש הרוצים לשכנע אותנו שבכך מתמצה הדמוקרטיה עבורינו ושזו הדרך המרכזית בה נוכל להשפיע על מהלכים פוליטיים.

במציאות, הסכמים קואליציוניים חלקלקים מנטרלים לרוב את הבחירות שבחרנו ואנו נותרים עם 4 שנים בהן אנו נעדרי השפעה על המתרחש. לכאורה.

האמת היא שאת הבחירות הפוליטיות הממשיות ביותר אנו עושים כל יום בדרך לסופר. כל ביפ שמשמיעה הקופה משול לקול שילשולן של עשרות מעטפות הצבעה בקלפי. על פי נתוני הלמ"ס משקיעה משפחה ממוצעת של 4 נפשות בישראל מעל 2000 ₪ בחודש כ- 16% מהתקציב המשפחתי בקניות מזון. אנחנו בוחרים לאן ואל מי יופנו המשאבים הללו בכל קניה אך לרוב מתעלמים מהמימד הפוליטי של ההשקעה הכלכלית המשמעותית הזו.

עיתונאי הניו יורק טיימס, מייקל פולאן, מתייחס בספריו למגוון סוגיות פוליטיות הקשורות בשוק המזון האמריקאי. בספרו, omnivore's dilemma, שתורגם לעברית בשם דילמת השפע (הוצאת מודן) מתאר פולאן את מאבקי הכוחות הפוליטיים והכלכליים והלובי החזק של מגדלי הבקר ומגדלי התירס בארצות הברית ואיך הם משפיעים על התזונה האמריקאית, על מחירי המזון וכן על ההמלצות התזונתיות. על פי פולאן, גידול מופרז של תירס שינה מקצה לקצה את תזונתן של הפרות מאכילת עשב לאכילת תערובת תירס זולה. מכיוון שקיבתן של הפרות אינה מותאמת לאכילת תירס הן זקוקות למגוון תרופות על מנת להתמודד עם תופעות הלוואי החולות של השינוי. את התרופות הללו צורכים הצרכנים דרך אכילת הבשר ושתיית החלב. מוצרים נוספים המיוצרים מהתירס מהווים את הבסיסי ליצור אינספור מזונות מעובדים שאיכותם הבריאותית מוטלת בספק. האבסורד האמריקאי הוא שעל אף שתעשיית גידול התירס מוחזקת בידיים של הקונצרנים הגדולים של תעשיית המזון, ואולי בשל כך, והלובי הפוליטי של תעשיות אלה הוא חזק במיוחד הם זוכים לסובסידיות נדיבות מהמדינה. כלומר העשירים מתעשרים עוד על גבי הקופה הציבורית ועל חשבון בריאותם של הצרכנים. מכיס אחד מוציא הממשל מיליונים רבים למיגור תופעת ההשמנה בקרב בני נוער ומהכיס השני הוא מממן את תעשיית המזון המעובד והממותק.

גם אצלינו התעוררו לאחרונה סערות סביב פוליטיקת מזון. המחאה סביב מחירה הנוסק של גבינת הקוטג' למשל היא דוגמה מצוינת למחיר שאנו משלמים על מדיניות הפרטה פרועה והעדר פיקוח של המדינה. גם פה הצליחו הלוביסטים של המחלבות הגדולות ושל רשתות השיווק להסיט את מסקנות הועדה הבודקת בעניין לעבר הרפתנים, בני המעמד הבינוני העובד. שוב הם אלה שיישאו על גבם את המחיר הכבד.

דוגמה נוספת היא העלות הגבוהה של מחירי ירקות אורגניים למשל. אם היינו משקללים את מחיר הפגיעה בקרקע ואת המחיר האקולוגי והבריאותי שישלמו ילדינו על גידולי החקלאות האינטנסיבית המדושנת והמרוססת אולי העגבניה האורגנית לא היתה נראית לנו יקרה כל כך. כך גם במקרה של התרנגולות השמחות המתרוצצות על גבעות ההתנחלויות ומייצרות ביצי חופש מעולות המגיעות אלינו עם "תג מחיר" שיכול להיות יקר עבור מי מאיתנו.

מי שיעמיק לחקור יגלה שבמשחק הדמוקרטי כל מה שאנחנו אוכלים הוא פוליטי ומשקף את היכולת של כולנו לבחור בחירות ערכיות ומוסריות. חוקים, דוגמת חוק החרם שעבר לאחרונה בכנסת, שמנסים להגביל את יכלתינו להחליט עבור עצמינו מה נכנס אלינו למקרר, מה נאכל ונשתה ובמי נשקיע את התקציב המשפחתי שלנו בעצם מטרפדים את הדמוקרטיה שלנו על בסיס יומיומי.

#wedding

פוסטים נבחרים

פוסטים אחרונים